החלטה בתיק ת"א 40116-10-12

לפניי בקשה לסעדים זמניים שעניינם הפחתת היקף עבודות מכרז שבביצוען זכתה הצעת המבקש.

1.         המשיבה, היא העירייה, פרסמה בתחילת שנת 2012 מכרז לביצוע עבודות סריקה (חריש) של איסוף ופינוי פסולת בחופי העיר. הצעת המבקש זכתה בביצוע העבודות בתשעה חופים, בגזרה המרכזית-דרומית של העיר, ואלו כללו חריש יומי של החופים, שבכולם תחנות הצלה פעילות, חריש המבוצע באשמורת הבוקר ויש בו אספקט של הגדלת בטחון הציבור המשתמש בחופים. המבקש ביצע עבודות כאלה גם בשלוש השנים שקדמו למכרז, מכוח זכיית הצעותיו במכרזים דומים.

2.         הגיע חודש אוקטובר, תחילת עונת החורף בחופים. העירייה, לאחר שיח ושיג עם רשויות שונות, הותירה ארבע תחנות הצלה פעילות, שלוש מהן בגזרת פעילות המבקש. שש התחנות האחרות לא ישובו לפעול לפני עונת הקיץ הבאה.

3.         ביום 14.10.12 קיבל המבקש הודעת פקסימיליה מן העיריה, שעניינה "תוכנית עבודה לחורף 2012". התוכנית מונה את שלושה החופים שבהם יפעלו תחנות הצלה, שבהן יימשך החריש כסדרו, בעוד שביתר החופים יבוצע חריש בטחוני רק פעם בשבוע, משך חמישה חודשים.

4.         טוען המבקש, בתמצית: במכרז דובר בכך שהחריש יבוצע לכל אורך ימות השנה, בכל החופים, והנה העירייה הפחיתה מהיקף החריש, בניגוד להוראות המכרז, ובכך מפחיתה היא כ-200 אלף ש"ח מהכנסותיו הצפויות, תוך הפיכת החריש מכזה המניב לו 30,000 ש"ח רווח לחודש לכזה המניב לו הפסד של 10,000 ש"ח בחודש. החלטת העירייה, כך המבקשת, בלתי חוקית, נוגדת את הוראות המכרז, ופוגעת באינטרס הבטחוני של הציבור. מכאן התובענה שהגיש, ובגדרה - בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על העיריה ליישם את החלטתה, היא הבקשה שלפניי.

5.         טוענת העירייה, בתמצית: המכרז מתיר לה מפורשות הפחתת היקף העבודות, וכך נהגה. ההחלטה שהתקבלה, כך נטען, היא סבירה, פרי בחינה מקיפה דיה של השיקולים הרלבנטיים, ומשקפת את העובדה שבחופים שבהם אין תחנות הצלה קיים צורך מופחת בעריכת החריש.

6.         ביום 31.10.12 התקיים לפניי דיון. בגדרי הדיון הודה המבקש בהגינותו כי השיקול המרכזי היכול לתמוך בבקשתו, הן לעניין סיכויי תובענתו הן בסוגיית מאזן הנוחות, הוא השיקול של בטחון הציבור. על רקע האמור נאותה העירייה לשוב ולבחון עם כל הגורמים הרלבנטיים את ההיקף הנדרש של ביצוע עבודות החריש, ואת הצורך בהגדלתן גם בחופים שבהם אין תחנות הצלה פעילות. העירייה אכן פעלה בהתאם, וביום 7.10.12 הודיעה כי בחנה מחדש, לרבות מול כל הגורמים הרלבנטיים, את היקף החריש הנדרש, והגיע למסקנה כי אין להגדילו. המבקש טוען מנגד כי טענות העירייה אינן מפורטות וברורות דיין, ואינן עונות על הצרכים הבטחוניים. משהושלם היום איסוף הטענות, הגיעה עת הכרעה.

7.         דין הבקשה - להידחות. מובן כי לא אעמוד כאן על מכלול טענותיו הרבות של המבקש והתשובות להן, כי אם על לוז הטענות.

8.         יצוין כי מתחילה סברתי כי המקום לבירור הגשות על תוקף החלטה של רשות מקומית, בגדרי תובענה לסעד הצהרתי או לצו מניעה קבוע, הינו בבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו: פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). ברם מתשובת העירייה התברר כי המבקש - שלא ציין נתון זה בבקשתו - הגיש תחילה עתירה מינהלית (34990-10-12), אך בית המשפט לעניינים מינהליים חיווה דעתו לכאורה כי הסמכות אינה נתונה לו שכן העתירה לא עוסקת בנושא מכרזי אלא בעניינים המאוחרים לסיום החוזה. בהתאם בחר המבקש למשוך את עתירתו ולהגיש תובענה לבית משפט זה. אף שהעברה פורמלית של ההליך לא היתה כאן, הרי שברי כי אין להמשיך ולהעביר את ההליך מערכאה לערכאה (השוו: סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). נניח אפוא לסוגיית הסמכות ונדון בשאלת תוקפה של ההחלטה של הרשות המקומית כאילו בית משפט זה מוסמך לבוחנה.

9.         אשר לסיכויי התובענה: אלה אינם נראים גבוהים. הטענה להפרת הוראות המכרז נחזית כמוקשית עד מאד. העירייה, שעשתה שימוש בנוסח מכרז מסגרת אופייני, קבעה מפורשות בסעיף 7.2 להסכם כי הרשות נתונה לה להקטין או להגדיל את הכמות שבכתבי הכמויות, בלא שינוי במחיר, ולקבלן "לא תהיינה תביעות מכל סוג שהוא בגין הגדלה או הקטנת הכמויות". העובדה שבשנים עברו לא צמצמה העירייה את היקף פעילותה, כך לטענת המבקש, אינה יוצרת כל מחסום בפני העירייה לנהוג כך בשנה הנוכחית. המבקש לא הציג כל דרך שבה יוכל לגבור לכאורה על ההוראה החוזית המפורשת. ברי גם שחל בעניינו אותו כלל בסיסי בדיני מכרזים, שלפיו אין מציע יכול להשתתף במכרז מלכתחילה, אך לתוקפו בדיעבד (ראו: בג"ץ 126/82 טיולי הגליל בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 44 (1982)), והדברים יפים בין אם התקיפה היא תוצאה של הפסד ההצעה במכרז, ובין אם תוצאה של אי-שביעות רצון בעל ההצעה הזוכה מהוראות שבההסכם.

10.        נתיב התקיפה היחיד הפתוח לכאורה מבחינה עיונית לפני המבקש הוא של אי-סבירות ההחלטה, בהיותה פוגעת בבטחון הציבור. מבחינה מעשית, ספק אם תצלח טענתו. בית המשפט אינו שם כידוע את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המינהלית. כך ככלל, כך במקרה דנן. היקף החריש, לדידה של העירייה, הוא פועל יוצא של היקף הפעילות בחופים - בחוף בעל תחנת הצלה פעילה יימשך החריש כסדרו, בחוף נטול תחנת חורף - תופחת היקף הפעילות. בחנתי בעניין את המסמכים השונים שהציג המבקש ואת טענותיו, ומנגד - את טענות העירייה. אפשר אולי שהיה מקום לקבל את ההחלטות בעניין הפחתת היקף החריש בצורה מעט סדורה יותר מלכתחילה. ברם עתה שבה העירייה ובחנה ביסודיות מספקת את הסוגייה, על יסוד הדינים החלים וההוראות והנהלים הקיימים, יחד עם כל הגורמים הרלבנטיים ובפרט גורמי הבטחון, ומצאה כי היקף החריש המצומצם - די בו. חרף טענות המבקש, הרי שספק רב אם במקרה דנן יש בסיס מספק להתערב בהחלטה זו. בהיעדר ראיות לכך שההחלטה התקבלה בשרירות, בחוסר סבירות או מטעמים זרים, הרי שהתערבות בית המשפט בה תהא מעשה קיצוני.

11.        אשר למאזן הנוחות: נזקו של המבקש הוא כספי, והוא אף אינו טוען לחשש פן יקרסו עסקיו. ככל שיוכיח את צדקת תביעתו, תשלם לו העירייה את הסכום שאבד לו (לטענתו - כ-200 אלף ש"ח). מנגד, ככל שיינתן צו, ייתכן שיבוצעו עבודות לריק, העירייה (והציבור) תשא בתשלום המיותר, ואין אף כל ודאות כי המבקש, שהוא עוסק מורשה ואדם פרטי, יוכל או אפילו יידרש להשיב לה את הכספים. השיקול היחיד שהמבקש יכול ומנסה להיאחז בו, גם בהקשר למאזן הנוחות, הוא השיקול של בטחון הציבור. השיקול הציבורי הוא כמובן בעל משקל (ראו לדוגמה: בר"ם 2349/10 שעשועים וספורט בע"מ נ' עיריית בני ברק, בפיסקה 22 (לא פורסם, 20.5.2010)). אולם אין למהר ולהפוך את המבקש, שבראש מעייניו הרווח (הלגיטימי כמובן) מביצוע העבודות, לאפוטרופוס על בטחון הציבור. בנוסף, הנימוק שצוין לעיל בסוגיית סיכויי התובענה כוחו יפה כמובן גם בעניין מאזן הנוחות. עוד יש להעיר שטיעון בטחון הציבור הוא כמובן בור ללא תחתית: לעולם ניתן לטעון שלא די בחריש פעם בשבוע, אלא יש לבצע חריש פעמיים בשבוע, ואף בכך לא די ויש לבצעו מדי יום, ואולי פעמיים ביום. מובן שמסגרת השיקולים חייבת לכלול, בסופו של דבר, את נושא הקצאת המשאבים: השקעת 200 אלף ש"ח בביצוע חריש בחופים שאין בהם מציל בעונת החורף, מונעת את האפשרות של העירייה להשקיע 200 אלף ש"ח במתן שירותים אחרים לתושבי העיר, ייתכן - שירותים שיש בהם כדי להגדיל לא רק את רווחתם אלא את בטחונם.

12.        סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות העירייה בקשר עם הבקשה בסכום של 15,000 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: